ויתור של עובד על הזכות לתמלוגים מהמצאה - הינו בר תוקף

ההחלטה של הועדה לענייני פיצויים ותמלוגים ניתנה ביום 04.05.14 בהליך לפי סעיף 134 לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967, המאפשר לועדה לקבוע אם ובאילו תנאים יהיה זכאי עובד לתמורה בעד אמצאת שירות. ההחלטה עסקה בבקשת פלוני לקבלת תמלוגים בגין אמצאות שירות אותן המציא במהלך עבודתו אצל מעסיקתו לשעבר.

המבקש בעניין זה, עבד אצל מעסיקתו – חברה פרטית, במהלך שתי תקופות. בתחילתה של כל תקופה התחייב בכתב כלפי מעסיקתו כי אמצאות שירות שימציא במהלך ועקב עבודתו בחברה יהיו לקניינה של מעסיקתו. כמו כן, בסיומה של כל תקופת העסקה התחייב בפני מעסיקתו בכתב כי עם קבלתם של כספים ממנה (כגון, כספי פיצויי הפיטורין וכד') לא יהיו לו כנגדה כל תביעה, כספית או נזיקית.

נוכח ההצהרות שלעיל, השתכנעה הוועדה כי העובד ויתר על תמורה בעד אמצאות שירות. בהחלטתה מציינת הוועדה כי הויתור התבטא במסמכים עליהם חתם העובד בסיום העסקתו ובהם צויין כי עם קבלת כספים מהחברה "אין לי ולא יהיו לי תביעות כספיות, בין תביעות בנזיקין ובין כל תביעה אחרת". וכן "אין לי ולא תהיינה לי כלפי החברה כל טענה ו/או תביעה מכל מין וסוג שהוא, לרבות בנושא שכר ובכל עניין הקשור בהעסקתי בשורותיה ו/או מטעמה בכל עת". הועדה קבעה כי מדובר בהצהרה ברורה וחד משמעית מצד העובד על רקע של התחייבות החברה מחד לשחרור כספים לעובד והתחייבות העובד מאידך לוותר על כל תביעה אפשרית.

חשיבותה של ההחלטה היא בקביעתה התקדימית בשאלת אפשרותו של עובד לוותר על תמלוגים. היינו, האם רשאי עובד לוותר על זכותו לתמלוגים מאמצאות שירות במסגרת הסכם עם מעסיקו, או ששלילת זכותו זו אסורה.

שאלה זו הועלתה כבר בהחלטת הוועדה בעניין Actelis Networks נ' אילני (פורסמה באתר רשות הפטנטים, 3.2.2010) אך נותרה אז ללא הכרעה. באותו עניין, קבעה הוועדה כי יש להפריד בין הזכות הקניינית באמצאה לבין הזכות לקבלת תמלוגים בגינה. כלומר, בעוד שבהתאם לחוק שייכת הזכות הקניינית באמצאה - כברירת מחדל - למעביד, הזכות לתמלוגים שייכת לעובד. נוכח האמור, קבעה הוועדה כי על מנת שזכות זאת לתמלוגים תועבר אף היא למעסיק, על החוזה שבין המעסיק לעובד לציין זאת מפורשות.

בהחלטתה האחרונה של הוועדה, מנתחת היא את סעיף 134 ותכליתו וקובעת כי זכותו של עובד לקבלת תמלוגים בגין אמצאת שירות אינה זכות קוגנטית, ולפיכך רשאי העובד לוותר עליה. זאת בשל כך שלא מדובר בזכות סוציאלית הנובעת מיחסי עבודה וטעונה הגנה מיוחדת; בשל לשון הסעיף לפיה ניתן לשלול את התמורה ("אם זכאי העובד"); העדרו של איסור מפורש להתנות על הזכות ועוד. עוד מציינת הוועדה בהחלטתה, כי הסכם בגדרו מוותר העובד על זכותו לקבלת תמלוגים יכול להיות בכתב, בעל פה ובדרך ההתנהגות. מכאן, שקיימת חשיבות גדולה לשאלה מה סוכם בין הצדדים והאם ניתן ללמוד מסיכום זה על ויתור מצד העובד על זכותו לתמלוגים.

עוד קבעה הועדה בעניין זה, שחתימה של עובד על מסמכי המחאת זכויות בפטנט או על הצהרה שכל המצאה שהיה שותף לה בתקופת העסקתו הינה קניין החברה – אינה נחשבת כויתור. נקבע שמסמכים כאלה נוגעים באופן בלעדי לזכויות הקנייניות בפטנט ואין בהם ויתור כלשהו בנוגע לזכותו האישית של העובד לתמורה בעד אמצאת השירות.

שאלה חשובה שנותרה ללא הכרעה במסגרת החלטה זו, הינה בעניין התיישנותן של תביעות מסוג זה. במקרה זה כמו במקרים רבים, מועד גיבוש האמצאות שבבסיס הבקשה התרחש שנים רבות לפני הגשת התובענה. ברגיל, עומדת תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק על שבע שנים. ואולם, מאחר ולא היה בהכרעה בסוגיה זו בכדי לשנות את תוצאות ההחלטה במקרה הקונקרטי, בחרה הוועדה שלא לדון ולהכריע בשאלת ההתיישנות.